לכתוב את סיפור החיים שלכם כשאתם לא חושבים שאתם כותבים

הנכדה שלכם שאלה איך הכרתם את סבתא, וסיפרתם לה הכול: האוטובוס שהתקלקל, המטרייה השאולה, הריקודים שכמעט לא הלכתם אליהם. היא אמרה: "אתה צריך לכתוב את זה." חייכתם ואמרתם שאתם לא כותבים. אבל הרגע סיפרתם את זה יפה, בערך בארבע דקות, בלי פתק אחד.

זה הסוד שרוב האנשים מפספסים. אם אתם רוצים לכתוב את סיפור החיים שלכם ולא חושבים שאתם כותבים, אל תנסו לכתוב ספר. כתבו סצנה קטנה אחת בכל פעם, כמו שהייתם מספרים אותה ליד השולחן, או אמרו אותה קודם בקול וסדרו אותה אחר כך. סדר, פרקים וכותרות יכולים לחכות לסוף. המשפחה שלכם לא רוצה ליטוש. היא רוצה אתכם.

למה כל כך קשה להתחיל

רוב האנשים נתקעים מאותן שלוש סיבות:

• הדף הריק. "סיפור החיים שלי" זה עצום. אף אחד לא יכול להתחיל משהו בגודל כזה.
• הרעיון שצריך להתחיל מהלידה. אז מתחילים בשמות ההורים ובתאריך, ובעמוד השני כבר משתעממים.
• הדאגה מ"כתיבה טובה". מדמיינים ספר זיכרונות שיצא לאור ומרגישים שאין סיכוי להתחרות.

שלושתן נעלמות ברגע שמשנים את המשימה מ"לכתוב ספר" ל"לספר סיפור אחד". אתם כבר יודעים לספר סיפור. אתם עושים את זה כל החיים.

שלב 1: רשמו את הסיפורים שאתם כבר מספרים

בכל משפחה יש את הסיפורים שיוצאים במפגשים. התחילו משם. הקדישו רבע שעה לכתוב שורה אחת לכל סיפור שסיפרתם יותר מפעם אחת:

• איך הכרתם את בן או בת הזוג
• העבודה הראשונה שלכם, והבוס הכי גרוע
• הפעם שהלכתם לאיבוד, נתקעתם או נשארתם תקועים איפשהו
• הבית שגדלתם בו
• מורה שאתם עדיין חושבים עליו
• היום שבו נולד אחד הילדים שלכם
• מעבר לעיר חדשה או לארץ חדשה
• משהו שאתם גאים בו שאף אחד לא באמת יודע עליו

רוב האנשים מוצאים עשרים ויותר בישיבה אחת. הרשימה הזאת היא תוכן העניינים שלכם, גם אם עוד לא צריך להתייחס אליה ככה.

שלב 2: כתבו סצנה אחת, לא פרק אחד

בחרו את הסיפור שהכי כיף לכם לספר. לא החשוב ביותר – הכי מהנה. ואז כתבו רק את הרגע הזה, ב-300 עד 500 מילים. זה בערך עמוד.

לסצנה יש מקום, זמן ומשהו שקורה. "הייתי בן תשע-עשרה, עמדתי בתחנת אוטובוס בחיפה בגשם, וקו 14 פשוט לא הגיע" זו סצנה. "השנים הראשונות שלי עוצבו על ידי אתגרים רבים" – לא. לכו לקטן ולספציפי.

אם נתקעתם, ענו על אלה לפי הסדר ויהיה לכם עמוד:

1. איפה הייתם, ובני כמה?
2. מי היה שם?
3. מה קרה קודם?
4. מה השתבש, או מה הפתיע אתכם?
5. איך זה נגמר?
6. למה אתם עדיין זוכרים את זה?

שלב 3: קודם מדברים, אחר כך כותבים

אם הכתיבה עדיין מרגישה נוקשה, דלגו עליה בינתיים. ספרו את הסיפור בקול לתוך אפליקציית ההקלטות בטלפון, כאילו נכד הרגע שאל. ואז השמיעו אותו והקלידו מה אמרתם, או בקשו מבן משפחה להקליד בשבילכם. תופתעו כמה טוב זה נשמע. לסיפורים מדוברים יש קצב, הומור והדרך שלכם לנסח דברים – בדיוק מה שסיפורים כתובים מאבדים לא פעם.

כשאתם מקלידים, שמרו על הביטויים שלכם. אם אתם תמיד אומרים "וזהו, נגמר הסיפור" או קוראים לאוטו "הפח הישן", השאירו את זה. זה מה שגורם למשפחה להגיד "זה כל כך אתה".

גם שיחות מונחות יכולות לעזור. שיחות סיפור החיים של Glow שואלות אתכם שאלות בקול או על המסך, בעברית, באנגלית, בצרפתית או בספרדית, ומשתמשות בתמונות של המשפחה כדי לעורר זיכרונות. מה שאתם אומרים הופך לביוגרפיה במילים שלכם, כך שהדיבור הוא באמת הכתיבה.

איך יכולה להיראות סצנה גמורה

הנה פתיחה מהסוג שעובד, כתובה כמו שמישהו היה אומר אותה:

"בחורף שבו מלאו לי אחת-עשרה, אבא שלי קנה טלוויזיה. היא הייתה הראשונה ברחוב שלנו, ובמשך שלושה שבועות בערך היינו המשפחה הכי פופולרית בשכונה. כל ערב הייתה דפיקה בדלת, וגברת פרץ מלמעלה הייתה נכנסת עם כיסא מתחת לזרוע, כאילו הזמנו אותה. לא הזמנו. אמא שלי העמידה פנים שזה מפריע לה."

שום דבר מפואר. זמן, מקום, אירוע קטן וכמה אנשים. הקורא כבר בחדר. אם אתם יכולים לכתוב פסקה כזאת, ואתם יכולים, אתם יכולים לכתוב את סיפור החיים שלכם.

שלב 4: שמרו על קצב קטן וקבוע

מי שמסיימים את סיפור החיים שלהם הם כמעט אף פעם לא הכותבים הכי מוכשרים. הם אלה עם ההרגל. משהו כמו:

• סצנה אחת בשבוע. עשרים דקות, באותו יום בכל שבוע.
• מקום קבוע. שולחן המטבח אחרי ארוחת הבוקר, הכורסה ליד החלון.
• בלי לקרוא שוב עד שיש עשר. קריאה מוקדמת מדי מזמינה את המבקר הפנימי.

בקצב של סצנה בשבוע, יהיו לכם חמישים בשנה. זה סיפור חיים אמיתי.

שאלות שפותחות עוד סצנות

ברגע שהסיפורים האהובים שלכם כתובים, תצטרכו נושאים חדשים. אלה נוטים לפתוח פרקים שלמים:

• "איך נראה יום שלישי רגיל כשהייתם בני עשר?"
• "על מה המשפחה שלכם התווכחה בארוחת הערב?"
• "מה רציתם להיות, ומה קרה לחלום הזה?"
• "מה הדבר הכי אמיץ שעשיתם אי פעם?"
• "איזה ריח מחזיר אתכם ישר למקום מסוים?"
• "מי לימד אתכם משהו שאתם עדיין משתמשים בו כל יום?"
• "מה השתנה בעולם שמעולם לא ציפיתם לו?"
• "מה הייתם אומרים לעצמכם בגיל עשרים וחמש?"

ב-StoryCorps יש רשימה טובה של שאלות מצוינות לשיחות על סיפור חיים, והרבה מהן עובדות באותה מידה כשאתם שואלים את עצמכם.

ומה עם החלקים הקשים?

כמעט בכל חיים יש פרקים שאנשים מהססים לגביהם: גירושים, מחלה, מלחמה, ריב. אתם מחליטים מה נכנס. כמה רעיונות שעוזרים:

• כתבו את זה קודם לעצמכם. אפשר להחליט אחר כך אם מישהו יקרא.
• שמרו על זה קצר. כמה משפטים כנים אומרים לא פעם יותר מעמודים.
• חשבו על מי שעדיין בחיים. אם סיפור נוגע באנשים אחרים, התחשבו בפרטיות וברגשות שלהם לפני שאתם משתפים.
• השאירו את זה בחוץ. זה מותר. סיפור חיים הוא לא וידוי.

לסדר את זה

ברגע שיש לכם עשרים או שלושים סצנות, פרשו אותן (דפים מודפסים על שולחן עובדים טוב) ומיינו. רוב האנשים משתמשים באחד משני מבנים:

• לפי עשור: ילדות, התבגרות, בגרות צעירה, שנות המשפחה, החיים המאוחרים.
• לפי נושא: מקומות שגרתי בהם, עבודה, אהבה, אמונה, אוכל, האנשים שעיצבו אותי.

ואז מלאו פערים בולטים בסצנה חדשה או שתיים. הוסיפו תמונה לכל חלק אם אפשר. תמונה של תחנת האוטובוס, של האוטו הראשון או של עוגת החתונה מחייה כל סצנה לקוראים שלא היו שם.

תנו למשפחה לעזור

הילדים והנכדים שלכם הם קהל טוב ומקור טוב. הקריאו סצנה בקול בארוחת שישי. מישהו יגיד "אבל שכחת את החלק שבו..." ויהיה לכם הסיפור הבא. נכד שמקליד מהר יכול להיות העורך שלכם. אח או אחות יכולים לבדוק שמות ותאריכים.

שמרו גם את המקורות. דף בכתב היד שלכם הוא משהו שהמשפחה תוקיר, גם אם גרסה מוקלדת קלה יותר לקריאה.

אתם יותר כותבים ממה שאתם חושבים

המשפחה שלכם לא צריכה יצירת מופת ספרותית. היא צריכה לדעת איך הריח המטבח כשהייתם קטנים, ממה פחדתם, מה הצחיק אתכם ומה למדתם. רק אתם יכולים לכתוב את זה, ואתם כבר יודעים איך לספר את זה.

הצעד הבא שלכם

השבוע, בחרו את הסיפור שסיפרתם הכי הרבה פעמים, זה שהמשפחה כמעט יכולה לדקלם. שבו לעשרים דקות וכתבו אותו, או הקליטו אותו בטלפון, כאילו אתם מספרים אותו לנכד אחד. תנו לו כותרת. זו הסצנה הראשונה שלכם.