כדאי להנפיש תמונות משפחה ישנות בבינה מלאכותית? מה אמיתי ומה לא

אתם גוללים בטלפון ונעצרים על אפליקציה שמבטיחה להפיח חיים בתמונות ישנות. יש לכם תמונה של סבתא שלכם ליד שולחן המטבח – 1958, שחור־לבן, הידיים שלובות, העיניים מביטות קצת מעבר למצלמה. אתם מעלים אותה. כמה שניות אחר כך, התמונה זזה. העיניים שלה ממצמצות. הראש נוטה מעט. הפה מתעקל למשהו שאולי הוא חיוך.

זה מדהים. אולי זה אפילו יגרום לכם לבכות. ואז, אם תישארו עם זה עוד קצת, עולה שאלה שקטה יותר: זו באמת היא?

מה הנפשה בבינה מלאכותית באמת עושה לתמונה ישנה

כשמנפישים תמונות ישנות בכלי בינה מלאכותית, התוכנה לא מוצאת צילומים נסתרים ולא משחררת תנועה שתמיד הייתה שם. היא מייצרת תנועה יש מאין, בניחוש של מה שפנים בתנוחה הזאת, בתאורה הזאת ובזווית הזאת עשויות לעשות באופן סביר בהמשך. את הניחושים האלה היא למדה מאלפי סרטונים של פנים בתנועה.

המצמוץ של סבתא שלכם בהנפשה מעולם לא צולם. ההטיה הקלה של הראש הומצאה על ידי התוכנה. ההבעה שלה – כל חום או ריחוק שאתם קוראים בה – היא ההערכה הסטטיסטית הטובה ביותר של המודל למה שפנים כמו שלה אולי היו עושות.

אנחנו מתוכנתים לקרוא תנועה כנוכחות. תמונת סטילס מאפשרת לנו להחזיק את הדימוי במרחק; פנים שזזות מושכות אותנו פנימה כאילו מישהו באמת שם. בגלל זה הכלים האלה מרגישים כל כך חזקים, ובגלל זה שווה להאט ליד השפה שמסביבם – "להחיות אותם", "לראות אותם זזים שוב". ההנפשה משכנעת בדיוק משום שהיא מחקה חיוּת. היא לא אותו דבר כמו חיוּת.

זה אמיתי? לא – זה ניחוש סביר. זה שימושי? זה תלוי לגמרי במה שאתם מנסים לעשות עם הזיכרון.

מתי הנפשת תמונה משפחתית עוזרת, ומתי לא

יש רגעים שבהם הנפשה באמת משרתת משהו. אם יש לכם תמונה ברורה אחת של סבתא רבא שהילד שלכם לעולם לא יפגוש, ואתם רוצים להראות לילד בן שבע איך נראו הפנים שלה – לא דימוי קפוא, אלא משהו עם הבהוב של חיים – גרסה מונפשת יכולה לעזור לגשר על מרחק שתמונת סטילס לפעמים לא מצליחה.

אבל במצבים אחרים הנפשה משתבשת מהר. אם אתם מנסים לשמור תיעוד אמיתי של מישהו, הבעות מומצאות הן בעיה. חיוך מיוצר הופך, עם הזמן, לחיוך שאנשים זוכרים. קרובים שלא מבינים שההנפשה נוצרה בבינה מלאכותית עלולים לומר זה לזה: "תמיד הייתה לה ההבעה הזאת." זה לא זיכרון – זו טעות שהטכנולוגיה אישרה בשקט.

שיתוף גרסאות מונפשות עם המשפחה הוא שטח ביניים מסובך. לפני שאתם שולחים, שאלו את עצמכם: זה ירגיש להם כמו מתנה, או כמו טענה שאיכשהו שחזרתם משהו? מי שהכירו את האדם היטב עלולים למצוא תנועה מומצאת מטרידה – או גרוע מזה, לא נכונה בשקט, בדרכים שהם לא יודעים לנסח אבל מרגישים. שווה לשאול לפני השיתוף, לא אחריו.

אם אתם כן מנפישים תמונה, אמרו מה עשיתם. "השתמשתי בכלי בינה מלאכותית כדי להוסיף תנועה לתמונת הסטילס הזאת של סבתא" הוא משפט ששומר על האמון. "תראו, מצאתי דרך לראות אותה זזה שוב" הוא המשפט שבעוד כמה חודשים מיטשטש למשהו שאנשים חצי מאמינים בו.

כללי בית פשוטים לארכיון המשפחתי שלכם

אלה לא איסורים נוקשים – אלה רק הרגלים ששומרים על התיעוד האמיתי אמיתי.

• תמיד שמרו את הסריקה המקורית. התמונה שלא שונתה היא הארכיון. שמרו אותה בנפרד לפני שאתם מעבירים משהו בכלי בינה מלאכותית, ולעולם אל תתנו לגרסה המונפשת לדרוס אותה.

• סמנו בבירור כל דבר שנערך בבינה מלאכותית. שם קובץ כמו gran-1958-AI-animated.mp4 לצד gran-1958-original.jpg הוא המינימום. אם אתם משתפים את זה איפשהו, כתבו את זה בכיתוב.

• שאלו קרובים מבוגרים לפני שאתם משתפים. מי שאהב את האדם הזה עלול למצוא גרסה מיוצרת של הפנים שלו מטלטלת. "הייתם רוצים לראות את זה?" קצר לא עולה כלום.

• אל תנפישו מישהו שהיה שונא את זה. יש אנשים שהם אנשים פרטיים. יש אנשים שהטכנולוגיה הזאת הייתה מבהילה אותם. ההעדפה הזאת לא פגה כשהם מתו.

• לעולם אל תשתמשו בגרסה מונפשת כתחליף למקור בתיעוד המשפחתי. גרסאות מונפשות הן פרשנות יצירתית. התמונה המקורית היא ראיה.

מה לעשות במקום זה – או קודם

אם ההנפשה מושכת אתכם כי התמונה מרגישה סטטית מדי, רחוקה מדי, רחוקה מדי מהאדם שאתם זוכרים – זו תחושה אמיתית. אבל הנפשה לא תתקן אותה. מה שכן יתקן הוא הקשר.

מצאו מישהו שזוכר את האדם הזה זז, מדבר, צוחק. בקשו ממנו לתאר את זה. הקליטו את הקול שלו בטלפון בזמן שהוא מדבר. ההקלטה הזאת תעשה לארכיון שלכם יותר מכל תמונה מונפשת, כי היא אמיתית. זה קרה. הקצב של הזיכרון שלו שייך לו, ועכשיו הוא שייך גם לכם. אם אתם לא בטוחים כמה זמן להקדיש לשיחה אחת, כדאי לדעת ששאלה אחת ועשר דקות הן לא פעם מספיק למפגש סיפור שלם – לא צריך לתפוס הכול בבת אחת.

יש גם דרך עדינה יותר לגרום לתמונת סטילס להרגיש חיה על המסך: תנועת פאן וזום איטית על התמונה האמיתית, עם מוזיקה, שומרת על מה שבאמת היה שם. או חברו את התמונה להקלטה אמיתית של האדם שמספר את הסיפור שלה – הודעה קולית שסבתא שלכם השאירה, קטע מסרטון משפחתי, מישהו שמקריא מכתב שהיא כתבה. השילוב הזה לא מלאכותי; זו הרכבה, והרכבה היא כנה. אם אתם חוששים לאבד הקלטות שכבר קיימות, כדאי לדעת איך לשמור הודעות קוליות בוואטסאפ של מישהו שאתם אוהבים לפני שהן נעלמות.

Glow בנויה בדיוק לעבודה מהסוג הזה – להעלות את התמונות האמיתיות שיש לכם, לחבר אותן לקולות ולסיפורים של אנשים שזוכרים, ולשמור הכול יחד במקום אחד שבו המשפחה יכולה להוסיף את מה שהיא יודעת. הסרטונים הקצרים ש-Glow מכינה בנויים מהתמונות האמיתיות שלכם, לא מפנים מיוצרות. הארכיון נשאר נאמן למה שבאמת היה שם.

התחילו מהתמונה המקורית. שמרו עליה. ואם אתם חושבים על מי צריך בעצם לשמור את תמונות המשפחה כשמישהו כבר לא כאן, זו שאלה ששווה ליישב לפני שהארכיון מתפצל. ואז לכו למצוא את האדם שזוכר את מה שהמצלמה פספסה.