שאלות לשאול הורה או סבא וסבתא על השירות הצבאי שלהם, בעדינות

בארנק של אבא שלי יש תמונה – מלבן קטן ומקומט של בחור צעיר במדים, בן תשע-עשרה, שמצמץ מול השמש במקום שהוא אף פעם לא ממש נקב בשמו. הוא נשא אותה חמישים שנה וכמעט אף פעם לא דיבר על מה שבא אחריה. אם יש לכם הורה או סבא או סבתא ששירתו בצבא, כנראה יש לכם גרסה משלכם לתמונה הזאת. השאלות האלה הן דרך סוף סוף לשבת לידה.

איך להפוך את השיחה הזאת לקלה

יש מי ששירתו וסיפרו את אותם שני סיפורים במשך שלושים שנה ונעלו את כל השאר. אחרים מעולם לא אמרו מילה. שני סוגי השתיקה מגיעים בדרך כלל מאותו מקום: הם מניחים שאף אחד לא באמת רוצה לדעת, או שהם לא בטוחים שבטוח לספר את הסיפורים.

חדר שקט עובד יותר טוב משולחן ארוחת הערב. שבו זה לצד זה ולא זה מול זה – זה מרגיש פחות כמו ראיון. הביאו משהו מוחשי: אלבום תמונות, פריט מהמדים, עיטור שמעולם לא הבנתם. חפצים פותחים פיות באופן ששאלות ישירות לפעמים לא מצליחות.

אם נוח להם, השתמשו באפליקציית ההקלטה שכבר יש בטלפון. אמרו להם שאתם רוצים לשמור את מה שהם אומרים. זה לבד משנה לא פעם משהו – זה מאותת שהסיפור חשוב.

אין רגע נכון, אבל חשוב לשאול ביום שבו הם נחים. הימנעו מלשאול רגע לפני תור קשה, או כשהם כבר עייפים או לא שקטים. שעה אחת בלי לחץ שווה יותר מארבע שעות בחיפזון.

לפני הגיוס

השאלות האלה עוסקות באדם שהם היו לפני שהשירות עיצב אותם – החיים, הנסיבות, הרגע המסוים שבו הם אמרו כן.

• מה גרם לך להחליט להתגייס? זו הייתה הבחירה שלך, או שהנסיבות דחפו אותך לשם?

• מה קרה בחיים שלך באותה תקופה – עם המשפחה, עם העבודה, עם התוכניות שלך?

• מישהו ניסה לשכנע אותך לא ללכת, או דווקא ללכת?

• איך דמיינת שזה יהיה – וכמה זה היה קרוב למה שזה היה באמת?

• מה הדבר הראשון שקנית במשכורת הצבאית הראשונה שלך?

אם השיחה הולכת טוב, נסו: יש משהו בהחלטה הזאת שמעולם לא סיפרת לאף אחד?

במהלך השירות

לא הרגעים הגדולים – המרקם. איך נראה יום שלישי, הריח המסוים של חדר האוכל, מי הצחיק אותם.

• איך נראה אצלך יום רגיל? תעביר אותי דרכו.

• מי היה החבר הכי קרוב שלך ביחידה? מה ייחד אותו?

• מה היה החלק הכי קשה בעבודה עצמה – לא הסכנה, אלא הקושי היומיומי?

• מה הפקודה הכי מטופשת שנאלצת למלא?

• היה לך כינוי? איך קיבלת אותו?

שאלת המשך ששווה לשאול: מה אתה זוכר הכי חי – משהו שאף פעם לא הצלחת ממש לשכוח?

המקומות שבהם הם היו

מקום הוא לא פעם נקודת הכניסה הקלה ביותר למספר שמהסס. הוא מוחשי, הוא ויזואלי, והוא לא מחייב אותם לדבר על רגשות כדי להתחיל.

• איפה שירתת? איך זה נראה באמת – השטח, המבנים, האור?

• היה מקום שאהבת לשרת בו? מקום שהוקל לך לעזוב?

• מה אכלו שם, ומה חסר לך מהבית?

• קלטת משהו מהשפה המקומית? מילים שנשארו איתך?

לפעמים השאלה מה הפתיע אותך במקום הזה? פותחת שעה שלמה ששאלה ישירה יותר לא הייתה פותחת.

אחרי השירות: החזרה הביתה

על החזרה הביתה לא פעם קשה יותר לדבר מאשר על השירות עצמו. הזהות משתנה, מערכות יחסים משתנות, העולם האזרחי מרגיש זר. השאלות האלה נותנות להם רשות לקרוא לזה בשם בלי להסביר הכול.

• איך היה לחזור הביתה? מה שמת לב אליו קודם?

• הרגשת אחרת כשחזרת? האנשים סביבך התייחסו אליך אחרת?

• מה הארוחה הראשונה שרצית לאכול כשחזרת הביתה?

• מה לקחת איתך בחזרה – הרגלים, מיומנויות, דרכי חשיבה – שנשאר איתך עד היום?

• היה לך קל לדבר על השירות כשחזרת, או ששמרת את זה בשקט?

סיימו את החלק הזה בעדינות: יש משהו מהשירות שלך שעדיין יושב עליך היום? ואז חכו. תנו לשקט לעשות קצת עבודה.

אם הם משתפים משהו שנשמע כמו קושי מתמשך, אולי שווה להזכיר – בלי לחץ – שבמדינה שלכם יש שירותי תמיכה למי ששירתו, ושבקשת עזרה היא לא סימן שמשהו השתבש.

מה הם רוצים שייזכר

זה החלק שרוב המשפחות אף פעם לא מגיעות אליו. הוא עובר ממה שקרה אל מה שזה אמר – ומה הם רוצים שהדור הבא באמת יבין.

• על מה אתה גאה מהתקופה שלך בשירות?

• יש משהו שאתה מתחרט עליו, או משהו שהיית רוצה שיקרה אחרת?

• מה אתה רוצה שהילדים והנכדים שלך יבינו על השירות שלך – לא העובדות, אלא מה זה היה בשבילך?

• אם היית יכול לספר לנכדים שלך דבר אחד על התקופה שלך בצבא, מה זה היה?

סיימו עם: יש עוד משהו מהשירות שלך שחשוב לך ושאתה רוצה שנדע? חלק מהדברים החשובים ביותר נאמרים בתשובה לשאלה הזאת.

אם ההורה או הסבא או הסבתא כבר נפטרו

אם ההורה שלכם נפטר לפני שהספקתם לנהל את השיחה הזאת, עדיין אפשר לאסוף את הסיפור שלו. שאלו את האחים שלו, את החברים הכי קרובים, את החברים לשירות, את בן או בת הזוג. האנשים האלה נושאים זיכרונות שאין לכם גישה אליהם לבד.

אפשר לנסח את זה בפשטות: אני מנסה להבין טוב יותר את החיים של אבא שלי. תוכל לשתף זיכרון ממנו מהתקופה של השירות? רוב האנשים מרגישים כבוד שפונים אליהם. שיחת טלפון, קפה, שאלה אחת במייל – כל אחד מאלה נחשב. לא צריך לראיין אותם באופן רשמי.

מה לעשות עם התשובות

שמרו את ההקלטה מיד, עם שם ותאריך ברורים בשם הקובץ. בן משפחה יכול לשבת עם אוזניות ולהקליד תוך כדי האזנה – תמלול גס מספיק כדי לעבוד איתו. רשמו בנפרד כל שם, מקום או תאריך שעולים, כי אלה הפרטים שהכי סביר שידהו.

שתפו בזהירות. אם הם סיפרו לכם משהו כואב, שאלו לפני שאתם מעבירים אותו הלאה. יש סיפורים שנועדו שתישאו אותם לבד זמן מה לפני שהם מוכנים להיות מוחזקים בידי כל המשפחה.

אם אתם רוצים לבנות משהו שיחזיק ממה שהם שיתפו – מקום שבו אחים, בני דודים וקרובים אחרים יכולים להוסיף חלקים משלהם לאותו סיפור – המרחב המשפחתי של Glow מאפשר את זה. אפשר להזמין קרובים דרך קישור אורח כדי שיוכלו להוסיף זיכרון או תמונה בלי חשבון. ואם ההורה שלכם עדיין מוכן לשבת ולספר עוד, לדבר עם Glow מנהלת מפגש מדובר בעברית או באנגלית, עם מצב עדין ועם נושאים שהמספר יכול לסמן כאסורים לפני שמתחילים.

לא צריך לתמלל כל מילה או לסדר הכול השבוע. השאלות החשובות ביותר לשאול מי ששירת הן אלה שאתם באמת שואלים. אם אתם לא בטוחים איך לתעד את סיפור החיים של הורה כשהטכנולוגיה מרגישה כמו מחסום, יש דרכים פשוטות שלא מחייבות אף אחד מכם להרגיש בנוח עם מכשירים. התחילו בשמירת קובץ השמע במקום בטוח, עם שם שעדיין יהיה הגיוני בעוד עשר שנים. זה מספיק להיום.