איך מלמדים ילדים היסטוריה משפחתית בלי הרצאה

הבן שלכם, בן שבע, מרים תמונה ממוסגרת מהמדף ושואל: "מי האיש עם השפם הענק?" זה סבא רבא שלכם. אתם מתחילים להסביר איפה הוא נולד ומתי הוא עבר לגור במקום אחר, וממש אפשר לראות את העיניים שלו מזדגגות כבר במשפט השני.

הנה התשובה הישירה: הדרך הכי טובה ללמד ילדים היסטוריה משפחתית היא לשחק אותה, לא להסביר אותה. השתמשו בפנים, בחפצים ובסיפורים על דברים שהילדים כבר אכפת להם מהם, שמרו על כל פעם קצרה, ותנו להם לשאול את השאלות. בהמשך תמצאו שבעה משחקים והרגלים שעובדים בבית, ומה צריך לכל אחד מהם.

למה זה בכלל שווה את המאמץ

לדעת מאיפה באת זה לא סתם טריוויה בשביל ילדים. הפסיכולוגים מרשל דיוק ורובין פיווש מאוניברסיטת אמורי מצאו שילדים שידעו יותר על הסיפורים של המשפחה שלהם נטו להרגיש יותר שליטה על חייהם והראו יותר חוסן. ברוס פיילר כתב על המחקר שלהם במאמר "The Stories That Bind Us" בניו יורק טיימס. העיקר לא היה לשנן עובדות. העיקר היה התחושה של שייכות למשהו גדול יותר, עם עליות ומורדות, שממשיך הלאה.

אלה חדשות טובות, כי זה אומר שהסיפורים חשובים יותר מהתאריכים. אפשר לוותר על ההרצאה לגמרי.

מה צריך

• 10 עד 20 תמונות משפחתיות, מודפסות או בטאבלט, רצוי עם פנים שרואים בבירור
• שניים-שלושה חפצים עם סיפור: שעון, כרטיס מתכון, מדליה, גלויה, ספל סדוק
• סבא או סבתא, דודה או דוד אחד או שניים שישמחו לענות על שאלות, פנים אל פנים או בשיחת וידאו
• נייר וטושים צבעוניים

זהו. בלי תוכנה, בלי מנוי ובלי שום מחקר כדי להתחיל.

שבע דרכים ללמד היסטוריה משפחתית בלי הרצאה

1. שחקו "מי זה?"

פרשו כמה תמונות ושאלו: "מי זה?" התחילו מהקלות: אמא, אבא, סבתא. ואז תגניבו את סבתא בגיל שמונה. ילדים מתלהבים לגלות שמבוגרים היו פעם קטנים, עם תספורות איומות. ברגע שהם מכירים פנים, הוסיפו עובדה אחת: "זאת סבתא. הייתה לה עז בשם מלפפון."

חזרו על זה הרבה. כמו כל משחק, זה נהיה טוב יותר כשהילדים מתחילים לנצח אתכם.

זה בדיוק המשחק ש-Glow בונה פנימה: משחק "מי זה?" עם התמונות של המשפחה שלכם, כך שילדים לומדים פנים, שמות ומי היה כאן לפניהם, בקצב שלהם.

2. חפשו את הסיפור בתוך חפץ

תנו לילד חפץ אחד ותגידו לו שיש בו סוד. ואז ספרו את הסיפור בפחות משתי דקות. "הכפית הזאת הגיעה באונייה עם סבתא-רבתא-רבתא שלך. היא החביאה אותה במעיל, כי זו הייתה הכפית היחידה שהייתה לאמא שלה." תנו לו להחזיק אותה. חפצים הופכים את העבר למשהו שאפשר לגעת בו, והם יזכרו את הכפית הרבה אחרי שישכחו שם.

3. תנו להם לראיין את סבא או סבתא

ילדים שואלים שאלות טובות יותר ממבוגרים, כי הם לא מנומסים בזה. עזרו להם לכתוב חמש שאלות על כרטיס לפני ביקור או שיחה. כמה אהובות:

• "על מה קיבלת עונש כשהיית בגיל שלי?"
• "מה היה הצעצוע האהוב עלייך?"
• "מה אכלת לארוחת בוקר?"
• "היה לך טלפון? ומה עם טלוויזיה?"
• "מה הדבר הכי מפחיד שקרה לך אי פעם?"

הקליטו את השיחה אם סבא או סבתא מסכימים. התשובות שלהם הופכות לסיפורים שאפשר לספר שוב, וגם הקול שלהם שווה שמירה.

4. ציירו את עץ המשפחה כמו מפה

תרשימי יוחסין רשמיים קשים לקריאה לילדים צעירים. במקום זה, ציירו עץ גדול על נייר, עם הילד שלכם בגזע. הוסיפו ענף לכל הורה, ואז לכל סבא וסבתא, ותנו לילד לצייר תמונה קטנטנה לכל אחד: האופניים של סבא, החתול של סבתא. תלו את זה על הקיר והוסיפו ענף חדש בכל פעם שהם לומדים שם חדש.

5. השוואות "באותו גיל"

קחו את הגיל הנוכחי של הילד ובררו מה כל קרוב משפחה עשה בגיל הזה. "כשסבא היה בן שמונה, הוא הלך לבד לבית הספר וחילק עיתונים." "כשאמא הייתה בת שמונה, היא רצתה להיות וטרינרית." ילדים אוהבים למדוד את החיים שלהם מול החיים של אחרים. זה הופך את ההיסטוריה לאישית ונותן להם דרך לשאול את השאלה הבאה בעצמם.

6. בשלו יחד מתכון משפחתי

אוכל הוא היסטוריה משפחתית שאפשר לאכול. בחרו מאכל אחד שהגיע מסבא או מסבתא ובשלו אותו יחד, תוך כדי שאתם מספרים מי הכין אותו, איפה ולאילו אירועים. אם יש כרטיס מתכון בכתב יד, בשלו ישר ממנו. ילדים זוכרים ריחות ולכלוכים, והסיפור נוסע איתם.

7. סיפור של שתי דקות לפני השינה

פעם בשבוע, החליפו את ספר השינה בסיפור משפחתי אמיתי. שמרו עליו קצר ותנו לו מבנה: מישהו רצה משהו, משהו השתבש, והנה מה שקרה. "הלילה שבו הרכבת של דודה רינה נתקעה בשלג" עדיף על כל סיכום של איפה היא גרה. הילדים יבקשו את אותם סיפורים שוב ושוב. ככה סיפורים עוברים הלאה.

להתאים את המשחק לגיל

• גילאי 2 עד 4: פנים ושמות. "מי זה?", כרטיסיות תמונות, לקרוא בשם לסבא וסבתא בשיחות וידאו.
• גילאי 5 עד 7: חפצים, סיפורים לפני השינה והעץ המצויר. קצר וקונקרטי.
• גילאי 8 עד 11: ראיונות, השוואות "באותו גיל" וצירי זמן פשוטים. הם כבר יכולים להתחיל להקליט סיפורים בעצמם.
• גיל 12 ומעלה: התמונה הגדולה. למה המשפחה עברה, איזו היסטוריה הם חיו, והסיפורים הקשים יותר, שמסופרים בכנות ובקצב שהם יכולים להכיל.

כמה דברים שכדאי להימנע מהם

• לבחון כמו במבחן. "באיזו שנה סבא נולד?" הופך משחק לשיעורי בית. שאלו על אנשים, לא על תאריכים.
• לעשות הכול בבת אחת. עשר דקות זה מספיק. מעט ולעתים קרובות מנצח.
• רק את הגרסה המלוטשת. ילדים אוהבים את הפעם שמישהו נכשל, הלך לאיבוד או עשה שטויות. אבות אבות לא מושלמים הם אלה שזוכרים.
• לכפות סיפורים קשים מוקדם מדי. מלחמות, הגירה ואובדן הם חלק מהעבר של רוב המשפחות. שתפו אותם כשהילד מוכן, ותנו לו להוביל עם שאלות.

כשסבא וסבתא גרים רחוק

מרחק לא עוצר שום דבר מזה – הוא רק משנה את האביזרים. כמה רעיונות שעובדים בשיחת וידאו:

• "הראה וספר", הפוך. בקשו מסבא להרים בכל שיחה חפץ אחד מהבית שלו ולספר את הסיפור שלו. הילד עושה אותו דבר עם משהו מהבית שלו.
• תמונת השבוע. שלחו לסבא או לסבתא תמונה ישנה אחת לפני השיחה, ותנו לילד לשאול "מי זה?" כשהם מתחברים.
• אותו מתכון. בשלו מאכל משפחתי באותו זמן בשני מטבחים, עם הטלפון נשען על צנצנת הקמח.
• החליפו סיפורים. הילד מספר לסבתא על השבוע שלו, ואז שואל איך נראה השבוע שלה כשהייתה בגיל שלו.

שיחות קצרות וקבועות עם משימה קטנה עובדות הרבה יותר טוב משיחות ארוכות שבהן לכולם נגמרים הדברים להגיד.

שמרו את מה שהם לומדים

הסיפורים שילדים אוספים שווים שמירה, וגם הדרך שבה הם מספרים אותם. רשמו את התשובות הכי טובות מהראיון עם סבא או סבתא, סמנו את התמונות שאתם משתמשים בהן במשחקים בשמות ובשנים משוערות, ושמרו הכול במקום אחד שכל המשפחה יכולה להוסיף לו. בעוד כמה שנים, אולי הילד שלכם יהיה זה שמסביר מי היה האיש עם השפם.

דבר אחד לנסות השבוע

בחרו הערב חמש תמונות משפחתיות, כולל אחת של סבא או סבתא בילדותם. בארוחת ערב השבוע, פרשו אותן על השולחן ושאלו: "מי זה?" ספרו סיפור קטן אחד על כל פנים, ואז תנו לילד לשאול את השאלה הבאה.